לפני שנתיים ילדנו את נטע בנינו בלידה נטולת התערבות, וטבעית בביה"ח מאיר,אחרי לידה ראשונה במשגב לדך. הלידה היתה מהירה, טובה, אבל לא מספיק טובה. חוסר האמפתיה של המיילדת, וגישת בית החולים הפריעה לי מאוד. הפעם, בד בבד עם מה שהטמעתי מן הפורום, ומכל סיפורי הלידה הרבים מאוד שקראתי, החלטתי ללדת בלידת בית. הרעיון בתחילה לא התקבל בברכה על ידי בן זוגי, אולם לאחר הבשלה הוא הסכים בשמחה הולכת וגוברת לקחת חלק בתהליך הכה שונה של לידת בית
איני מעלה על הכתב את השתלשלות הולדתה של יערה בתנו רק מפני שברצוני לחשוף ולשתף. כן אני שמחה לשתף, אבל מנסיוני אני יודעת שסיפורי לידה טובים, יכולים להעצים ולטמון כוחות בקרב הריוניות נוכחיות
אני שקיבלתי כה הרבה מסיפורי הלידה השונים, רוצה להוסיף גם את סיפור לידתנו. אחרי שני בנים מקסימים, החלטנו יואב ואני ללדת אצל אילנה שמש בצימר
אז תודה לכן בנות, תודה לך גילה על שחיזקת, תודה לג'יל – קולגה מעבודתי שהאמינה והביעה תמיכה ואמונה בלידות בית, תודה לך אילנה יקרה שהיית איתנו בדיוק במידה המדוייקת כדי לאפשר לנו את הלידה שרצינו, ולך יואב מעל הכל תודה על שהנך מי שהנך, אהוב יקר

מכאן אני –יואב – כותב, כי רציתי, וכי אני פטפטן גדול יותר
לידתו של נטע ארכה פחות משלוש שעות – מראשית צירים ועד ללידה.חששנו שהפעם הלידה תהיה קצרה יותר – והפעם עם שני ילדים לדאוג להם,ועדיין עם פריסה גאוגרפית נאה של מקומות עבודה – גל בירושלים, אני בראש העין, הבית במודיעין, ההורים בת"א.. אבל בפועל הכל הסתדר יפה עד מאוד: בלילה שלפני הלידה הכריזה גל על התפתחויות בבטן, אבל שום דבר ממשי לא קרה (מדובר באמצע שבוע 40). בבוקר היא הרגישה שהיום זה היום, וסיכמנו שלא הולכים לעבוד. כמה דקות אחר כך התחילה ירידת מים, שלוותה מייד אחר כך בצירים קלים
פיזרתי את הילדים בגנים, ישבנו לראות סרט, תוך שהצירים מתחילים להסתדר במרווחים של 15 –10 דקות
והם בינתיים סבירים (כהגדרת גל כמובן). ב 8 וחצי בערך התקשרנו לאילנה, וסיכמנו שנתחיל לזוז כשהצירים יגיעו למרווחים של 7 דקות
בינתיים קפצנו לשילב לקחת עריסה, חזרנו הביתה – הרכבנו אותה, קפצנו לבית קפה, ואחרי שאספנו קפה קר וקרואסונים – יצאנו לכיוון מושב ישרש – לאילנה
הגענו ב 12 בערך, עם פתיחה של 3 ס"מ בלבד (פתיחה שקצת אכזבה את זוגתי). אחרי הבדיקות של פתיחה ודופק לתינוקת ועידוד חביב אילנה השאירה אותנו לבד, לפי בקשתנו. מכאן ועד הלידה עבר הכל בשקט רגוע לחלוטין – גל נחה על כסא נדנדה או על המיטה (מיטה זוגית של צימר,לא מיטת בית חולים) ובצירים טיילה בחדר, עטופה בכרית חמה של אילנה
אני הסתובבתי סביבה והשתדלתי לזרום לאן שגל רוצה וצריכה- ואילנה באה כל חצי שעה לדרוש בשלומנו, להציע עזרה סיכמנו שגל תוכל להכנס למקלחת אם תרצה – מרגע שהצירים יהיו תכופים מספיק. בינתיים הם נותרו מופרדים 5-7 דקות זה מזה, אבל עיסוי פטמות הקפיץ את הקצב לציר ממושך של 2-3 דקות. בסביבות 14 וקצת נכנסה גל לטוש, אילנה כבר נשארה איתנו. כשגל החליטה שהיא רוצה לצאת ומרגישה מוכנה ללחוץ ארגנה אילנה במהירות את המיטה והציעה לגל לתפוס את התנוחה הנוחה לה. 4 לחיצות במשהו כמו 7 דקות לקח לתינוקת שלנו להגיח החוצה, אחרי הראשונה גל הוזמנה לשלוח פנימה יד ולהרגיש את הילדה. בשניה ראינו את קצה הראש, שהגיח וחזר פנימה. בשלישית יצא הראש, ואני התכופפתי לראות את פני ביתי הפונים למטה, וברביעית היא היתה בחוץ, בוכה
יערה נולדה עם חבל טבור כרוך פעמיים סביב הצוואר ופעם סביב הגוף. בלידת הילד הבכור שלנו ניצן
חווינו אותו מצב ( אמנם שם היו גם מים מקוניאליים שגרמו למתן זירוז) ואז לרופא לא היתה סבלנות, והוא חתך את גל ושלף את ניצן במלקחיים. כאן הסיבובים לא הלחיצו איש, הילדה יצרה בקצב של שתיהן – אמא ובת. בלידה השניה, המהירה מאוד שלנו שלטה פאניקה. 3 מילדות מסביב לגל, שהגביהו אותה בישיבה על מיטת לידה מקופלת נגד רצונה – וסרבו להזיז אותה כי כבר אין זמן. כעסו עליה כשרצתה להפסיק ללחוץ ולנוח, כי התינוק כבר כמעט בחוץ והיא פוגעת בו. הסימן הסגול הענק שגל הטביעה על עורפי בלחיצה אז מסמל בעיני יותר מהכל את הפאניקה , לא רק את המאמץ כמו שחשבתי אז. הפעם היו לחיצות יד וליטופים
זה לא שלא כאב הפעם, זה לא שמי שיילדו אותנו אז היו רעים. הם פשוט היו לא קשובים, סדר היום שקבע את ההתקדמות היה שלהם – לא שלנו. אילנה אפשרה לנו, לגל לשלוט בחוויה שלה והכל היה כל כך רגוע ואמפטי פשוט חוויה אחרת
יערה יצאה ישר לזרועות אימה. היא ינקה שעה וחצי בלי שיידרשו לשקול לחתוך את חבל הטבור, לנקות אותה. שום דבר לא דחק. בשש בערב יערה היתה כבר בבית
אני לא יודע אם תהיה לנו עוד לידה מתישהו בעתיד, אבל ברור שאחורה לא נחזור
תודה ענקית לאילנה ובעיקר תודה לאישתי – על שהיא היא, שהיא איתי ושהביאה לנו את שלושת המופלאים הקטנים